סיפור הלידה של לביא שלנו… כל סיפור לידה הוא מיוחד. חלק גם מאוד יוצאים מן הכלל.
אני לא יודעת אם שלנו הוא כזה, זה לא סיפור מייסר. זה סיפור מאוד מאוד קצר למעשה. כל כך קצר, שאפשר וכדאי להיכנס לפרטים הקטנים ביותר כדי להעניק לו אורך הראוי לסיפור לידה. לידה קלה? מה זה? יש דבר כזה? האם זה אפשרי? האם כל לידה יכולה להיות קלה או קשה וזה רק תלוי בעיני המתבוננת (או יותר נכון, החווה)? כי מי מסתקרן מסיפור לידה שנשמע כמו בדיחה. "איזה קטע, קמתי בוקר, ירדו לי המים בזמן שצחצחתי שיניים- ואחרי שעה ועשר דקות היה לי תינוק בידיים". והאמת, שכדי להגיע לסיפור לידה כזה, צריך באמת להיכנס לפרטים שמאחוריו. כי כל אמא כנראה הייתה רוצה סיפור לידה כזה. לפחות ככה נראה לי. כן. זאת הייתה לידה קלה. לידה אפית. כן. זה היה מתוכנן. זה בדיוק מה שציפיתי שיקרה.
בעלי ואני יילדנו את הבן שלנו בעצמנו בחדר השינה שלנו. זה היה מתוכנן לחלוטין (לא המיקום בבית, אבל כל השאר). תוך שעה ו-10 דקות הגיח לביא בשאגה אל העולם. Don't get me wrong, היה מתוכנן צוות רפואי, הן פשוט לא הספיקו להגיע. כן. זה כמעט היה הנאה צרופה.
בלידה של איתן היה צוות שלם שליווה אותנו, וגם צלמת מקצועית שעזרה מאוד בשמירת חלק מהפרטים לעד. בלידה הזאת- כל מה שקרה שמור רק בהארד דיסק של שני אנשים. בעלי ואני. אין וידאו, אין תמונות, לא היו אנשי מקצוע. רק אנחנו ואלוהים. ואלוהים בהחלט היה שם. מתחילת ההריון ידעתי שזה יהיה יחסית קצר.
תכננתי ללדת בין שבוע 37-38. כך אמרתי למידוויפ שלי מההתחלה. הבטן שלי יצאה מוקדם, כבר בחודש שלישי היה אפשר לראות שאני בהריון. בשבוע 28 כבר הרגשתי מאוד בהריון וידעתי שלא נשאר לי הרבה. הבטן הייתה גדולה יותר, המשקל שצברתי היה גדול יותר ולקראת סוף ההריון עליתי 9 קילו. בשבילי זה הרגיש המון, בעיקר לאור העובדה שבהריון הראשון עליתי 2 קילו בכל ההריון. הרגשתי כבדה מאוד. הגוף שלי לא ממש השתנה אבל אני הרגשתי כל גרם. הייתי פחות קלילה וכמובן שאני משווה הכל להריון הראשון שלי.
בשבוע 36 שהיה כנראה השבוע הכי קשה שהיה לי, הרגשתי שאני מוכנה ללדת. היו לי צירים כמעט בכל לילה ואני זוכרת שאפילו הרגשתי שיש לי פתיחה. הדבר ששינה לי את חוקי המשחק הוא שבנוסף לכל מה שעשיתי בהריון הראשון שלי היה לי עכשיו גם תינוק שרק התחיל ללכת ומאוד אהב להיות על הידיים שלי עדיין ואני רק רציתי להעביר איתו כל רגע, להרים אותו, להשכיב אותו לישון, להושיב אותו עליי, לשחק איתו ולספוג כל רגע איתו לפני שהתינוק החדש מגיע.
כל הפעילויות האלה עזרו לי להתקרב לסוף ההריון מהר יותר כנראה. סמכתי על כך שהתינוק יצא בדיוק כשהוא צריך ולא דקה אחת לפני. ביום שבת בשבוע 37 הרגשתי מאוד אנרגטית והלכתי להתאמן בחדר כושר. כהרגלי, הרמתי משקולות, והפעם בכל ירידה לסקוואט הרגשתי שאני ממש קרובה ללדת, ממש ברמת היום למחרת. וכך קרה. הלכתי לישון עם צירים ממש עדינים באותו היום וזכיתי לשינה איכותית ועמוקה. ביום ראשון, למחרת, התעוררתי בשעה 6:00 בבוקר והרגשתי כאב קל בגב התחתון שהיה חדש לי. מן כאב שבא במחזור. חשבתי שאולי זה לחץ מהשלפוחית שתן ופשוט קמתי לעשות פיפי.
כשחזרתי למיטה, שמעתי את התינוק שלי מתעורר ובדיוק באותו הרגע ירדו לי המים. זאת הרגשה שלא הכרתי כי בלידה הראשונה ירדו לי המים בתוך הבריכה אחרי שעות של צירים ולא הרגשתי כשזה קרה. אבל עכשיו ידעתי בדיוק שהלידה מתחילה. כמובן, שממש לא ידעתי מה זה אומר על אורך הלידה. הערתי את החצי (בעלי) השני והודעתי לו שאני מתחילה ללדת ושאיתן (התינוק שלנו) התעורר. לשמחתי, הייתה אצלנו חברה טובה שהגיעה כדי לעזור לנו.
ביקשתי מהחצי השני שיעיר אותה כדי שהיא תהיה עם איתן. החברה שלי טיפלה באיתן ולקחה אותו לטיול החוצה עם הכלב. החצי השני נשאר איתי בחדר וניסה לצלם קצת תמונות ולענות על הבקשות שהיו לי. בנתיים, הנחתי מגבת על השטיח ליד המיטה שלנו וכרעתי על ברכי כמו מתפללת מוסלמית בשעת תפילה, נשענת על כדור הפיטבול (שימים אחרי הלידה שאלנו מי הביא את הכדור לחדר שלנו ואף אחד לא ידע את התשובה).
התקשרתי למיילדת שלנו והודעתי לה שהלידה התחילה. היא לא ציפתה לזה אך הגיבה בקור רוח ואמרה שהיא תצא לדרך בקרוב. היא הייתה צריכה להביא איתה את הבריכה המתנפחת, אך היו שתי נשים שהיו אמורות ללדת לפני והבריכות היו אצלן. התחלתי לתזמן את הצירים וכשראיתי שהם מגיעים כל 2.5 דקות הבנתי שאני בלידה פעילה. אך להפתעתי, הצירים היו מאוד ניתנים לניהול ובאמצעות נשימה איטית מאוד (שש ספירות שאיפה, שתי שניות עצירה שש ספירות נשיפה) העברתי עוד ציר ועוד ציר.
אחרי כחצי שעה כבר לא היה אכפת לי מהתזמון מכיוון שהרגשתי את הראש של התינוק מתחיל ללחוץ באופן משמעותי כלפי מטה. בשלב הזה, גם הרגשתי את טבעת האש. אמרתי לחצי השני "אני מרגישה את טבעת האש" והוא אומר, "לא ליה, עברה רק חצי שעה, זה לא יכול להיות" ואני אומרת לו "סטן (Stan), התינוק תכף יוצא" הוא יושב על המיטה לידי ומניח לי קרח על הגב כמו שביקשתי. עוד שני צירים, והרגשתי שבפעם הבאה הראש יוצא החוצה. הפעם לא אמרתי לבעלי כלום. נכנסתי לתוך עצמי והלכתי להביא את התינוק שלי.
זה היה המקום שבו אמרתי לעצמי שחררי. תתמסרי. תצייתי לו. תני לו לעשות את הכל בעצמו. Let go, לא לדחוף, תכנעי. הוא יודע לעשות הכל לבד. אמרתי לו "בו אליי ילד שלי, אני כאן בשבילך, אני מחכה לך" הבטתי למעלה, והעיניים שלי התגלגלו לאחור כאילו אני אחוזת דיבוק וחיוך ענק נמרח לי על השפתיים. הרמתי רגל אחת למכרע צידי ודחפתי את הברך הצידה. שחררתי את השפתיים, ונתתי לחיוך שלי להתרחב. הושטתי את ידי למטה, ונגעתי בעצמי במטרה לענג את עצמי. ובעלי צופה בכל המחזה הזה ואומר לי "אני זוכר את המבט הזה, זה כל כך מוכר לי".
אני בתוך עצמי. בציר הבא הראשון היה בחוץ. בעלי לא ידע. אחרי שהראש יצא חזרה אליי ההכרה המלאה ופתאום מצאתי את עצמי כאילו אני האחות המיידלת והיולדת באותו הזמן. אומרת לבעלי בקור רוח- הראש כבר בחוץ, לך מאחורי ותחזיק אותו, הגוף עומד לצאת. הוא מבולבל, "מה? מה זאת אומרת הראש בחוץ?" לשנייה מאבד את עשתונותיו, קצת רועד קצת חושש. ואני אומרת לו- "זה בסדר, אנחנו יכולים לעשות את זה, יש לנו אחד את השני. קח נשימה עמוקה ותחזיק את התינוק, הוא תכף יוצא" הוא כורע על ברכיו מאחורי (אני נשענת על ברך אחת ורגל שנייה במכרע צידי) מחזיק את הראש ואני שואלת אותו- "אתה מוכן? הוא מגיע", הוא אומר "כן, תדחפי" אני עונה "לא, אני לא דוחפת, הוא יבוא לבד" ואחרי 10 שניות אולי, הגוף הקטן שלו נשפך ממני החוצה ביחד עם כל הנוזלים.
הוא מחליק לכל עבר ובעלי בעבודת יציבות מטורפת מנסה לתפוס את הגוף הקטן והחלקלק שלו כאילו חייו עצמם תלויים בכך. הוא תפס אותו. איזה אלוף. איך הוא עשה הכל כמו מיילדת מקצועית. סמכתי עליו ב 200 אחוז שאנחנו יכולים לעשות את זה ביחד, כי אנחנו צוות. הוא מביט בייצור הקטן והשברירי שלנו ואומר לי "I got him". שלוות עולמים. שלוש נשימות עמוקות. אני בגן עדן. עשינו את זה. יילדנו את הבן שלנו. תחושת גאווה. התרגשות. הרמוניה. אופוריה. תחושת מסוגלות, אני יכולה לעשות הכל. החצי השני שלי ואני ביחד זה סינרגיה. חזרה למציאות. מנסים לפענח מאיזה כיוון להעביר את התינוק אלי. הוא מעביר אותו במרווח בין הרגליים שלי. הוא בוכה. אני מחזיקה אותו. מחבקת. מסתכלת על הפנים שלו. הוא נרגע. האור הקטן והצהוב דולק עכשיו על השידה שלי בחדר החשוך. כמו מקצוען, בעלי אוסף את הפדים שהונחתי בטרם עת על השטיח מעל מגבת.
ברגע הזה החברה שלי חזרה מטיול עם הכלב ואיתן, התינוק הראשון שלי. מהמסדרון היא מגניבה מבט אל החדר שלנו, הדלת פתוחה. אני רואה את המבט המגשש שלה שמנסה להבין באיזה שלב בלידה אנחנו. אני צופה במבטים שלה מתחלפים. אני שומעת את קולו של איתן שלי. אני מטפסת אל המיטה שלי עליה בעלי הניח שלוש מגבות ופדים.
החברה שלי נכנסת לחדר בפנים המומות, לא מאמינה שהיא יצאה לטיול קצר וחזרה והתינוק כאן איתנו כבר. הרגע הזה בחדר שלנו. התא הקטן של המשפחה שיצרתי בשנתיים וחצי. שלוות עולמים. אוקסיטוצין באוויר וכולם נושמים אותו. צוחקים בקול רם. עוד לא מעכלים. הלם מתוק באוויר. מתחבקים. מצלמים. רק אנחנו, התא הקטן שלנו. רק לפני שנה וחצי היינו שתי נפשות, ועכשיו אנחנו ארבע (חמש עם הכלב).
אז מה מאחורי זה? 9 חודשים+ של הכנת הגוף לרגע הזה. ומה זה בכלל אומר מבחינתי? אני מביאה ומחברת המון ערכים מהחיים שלי ללידה עצמה. אני מאמינה שלידה היא כמו יום המרתון עצמו. אז מה, לא מתכוננים למרתון? פשוט מופיעים אליו ומקווים שהכל יהיה בסדר? לא! הרי שברור לי שאני צריכה תוכנית.
אז מה בתכנית? ממש כמו בהכנה למרתון -תזונה- שמטפחת את בריאות העובר, שמעניקה לי אנרגיה, שמשביעה אותי, שעוזרת לי להעלות את המשקל הבריא ולא מעל או מתחת לרצוי, שמונעת מהגוף תהליכי דלקתיות המקשים בעת יצירת עומס המשקל הנוסף ושאיבת מינרליים מהגוף שלי לטובת יצירת משהו חדש.
-אימונים כושר שמכינים את הגוף להתפתחות העובר, התמודדות עם העברת מרכז הכובד לפנים ושמירה מפני עומס מיותר על הגב, גמישות השירים על מנת שאוכל לשהות במנחים תומכי לידה וחיזוק השרירים התומכים בלידה כדי שלא יתעייפו מהר, תחזוקת מסת שריר, יציבות- הנעת הגוף במרחב תוך שמירה על מנחים בריאים ומניעת עומסים מיותרים על העצמות, ועוד סיבה שהרבה פעמים אנשים לא מחברים פעילות גופנית אליה- המנעות מעצירויות המאפיינות הריון. כשאישה מתאמנת במהלך הריון הלידה עצמה הופכת למעיין עוד אימון, הוה אומר שהתינוק מתייחס למעבר שלו כאל אימון וזה משפיע גם על ההתאוששות שלו מהלידה והיא יותר קלה ומהירה.
אני בהחלט יכולה לומר שהלידה שלי הייתה דומה לאימון בחדר כושר (מידת סבל והנאה דומה מאוד) התאוששות- מנוחה ראויה, ותזונה אף היא חלק מהתאוששות ראויה. רוגע, שלווה- מדיטציה, שהיה במצב של אי עשייה אקטיבית ( כתיבה, קריאה, אמבטית מגנזיום, מסאג') מיניות- אינטימיות וסקס במהלך הריון הם חלק אינטגרלי מחוויית לידה מעצימה, חיבור אל הגוף, התחושה של להיות נחשקת גם כשהגוף משתנה היא חשובה ביותר במהלך הריון. היא משתילה תחושת מסוגלות והעצמה. בנוסף היא מנתבת את ההורמונים שהרבה פעמים יכולים לצאת מעט משליטה ולהרגיע אותם. החיבור בין בני הזוג גם שולח מסרים חיוביים לתינוק (אבא ואמא עדיין אוהבים ויש לנו גם המון אהבה בשבילך).
עשייה- אני מאמינה שיש ערך רב בה עברת הריון בעשייה משמעותית. אני השקעתי הרבה מהזמן בכתיבת תכנים בנושא התזונה הקיטוגנית, קורסים מקצועיים, קריאת מאמרים וספרים בנושא תזונה והריון, פרוייקטים קטנים בבית (שיפוץ פינה מסויימת, עבודת אמנות), מפגש עם אנשים חיוביים ומעצימים (וכמובן גם המנעות מכאלה שלא). התמסרות לחקירה פנימית של עצמי ושל בן הזוג שלי, בניית הערכים המשפחתיים שלי גילוי שפות האהבה שלנו והתמסרות ללהיות האמא הכי טובה שאני מסוגלת להיות לאיתן, הילד הראשון שלי.
אני אשקר אם אומר שבתשעת החודשים האלה הייתי 100% בהכל. אבל כנראה שמה שכן עשיתי- הוא התוצר של הלידה המדהימה הזאת. בשבוע שלפני הלידה חרגתי מעט מהתזונה שלי והרשתי לעצמי כל מיני מזונות אפורים (אני לא באמת מאמינה במושג הזה, זה פשוט מקל על אנשים להבין) אכלתי יותר מידיי מהמזונות שידעתי שיכולים להחליש אותי ואכן זה מה שקרה. נכנסתי ללופ של כאבים, צירים מרובים, עייפות שלא מאפיינת אותי בכלל. ידעתי שאין לזה שום קשר לשלב של ההריון אלא לתזונה בלבד שבתוספת ההריון מעצימה את התחושות והכאבים, סבל מיותר שאני יודעת שכל אישה יכולה להימנע ממנו עם התאמות תזונתיות נכונות. וזה מה שעשיתי. "ניקיתי את הצלחת שלי". החלטתי שלא מתאים לי לסבול ככה לפני ה"מרתון" ושאני תכף בקו הזינוק ועליי להיות חזקה. לא להתפתות לכל הפירות והירקות ועוגיות השקדים ללא סוכר המדהימות שלי! ולהצמד למה שאני מנחה את עצמי ונשים נוספות שאני יודעת שעובד ב ו ו ד א ו ת לכל אישה בלי יוצא מן הכלל.
אז בשבוע שלפני הלידה אכלתי חמאה, כבד בקר, בשר אדום, ביצים, מרק עצם, מח עצם, שומן ברווז ובייקון. המון מים ומלח. וזהו. עבד. כמה מילים לגבי הפילוסופיה התזונתית שלי. אני מקדישה את החיים שלי על מנת להעביר את הסודות הקדושים של התזונה הקיטוגנית לכמה שיותר נשים ביקום.
לפני שנתיים גיליתי שזאת כנראה השליחות שלי והמתנה הגדולה ביותר שאני יכולה להעניק למשפחה שלי ולכל אישה ואיש שנקרים בדרכי והחלטתי להקדיש את חיי לחקירת התזונה האופטימאלית למין האנושי. הגילויים שלי מהשנתיים האחרונות בשילוב עם חוויה של שני הריונות נתנו לי להבין שמה שעשיתי בהריון הראשון ועבד לא היה רק מזל או "גנטיקה טובה" (כמה שנוח לנו להאמין שיש כזה דבר) כשעושים את אותו הדבר בהריון שני ומקבלים תוצאה דומה זה כבר לא מקריות (והאם יש דבר כזה מקריות?) אני נשבעת בתזונה הזאת ואני מזמינה כל אישה שקוראת עכשיו את הפוסט הזה לקחת כמה דקות ולהתעמק בה (גם אם סיימת עם הריונות).
היום, ישנן עשרות ואולי אף מאות אלפי נשים בעולם שמקיימות הריונות, והנקות על בסיס התזונה הקיטוגנית, ולשמחתי יש יותר ויותר רופאים הממליצים על המעבר לתזונה הזאת לזוגות שמנסים להיכנס להריון ולא מצליחים אפילו אחרי שניסו טיפולי הפרייה שלא צלחו.
בכבודי חוויתי PCOS במשך שנות ה-20 שלי וחשבתי שיהיה לי מאוד קשה להיכנס להריון, ובזכות המעבר לתזונה אני פוריה להפליא, ואף אני זוכה להריונות קלים ומהנים וללא שום סימני הריון, תוך ימים בודדים לאחר הלידה. אני שופעת בחלב (ואני לא אוכלת פחמימות! כן זה אפשרי ואפילו יותר בריא גם לך וגם לתינוק שלך), אין לי תנודות של מצבי רוח/ דכאון המאפיינים את תקופת משכב הלידה וחודשים רבים אחרי זה. העור שלי חוזר לעצמו תוך ימים, ההחלמה, הכאבים של הלידה נשכו תוך שלושה ימים, הרחם שלי התכווץ והחזר למיקומו תוך פחות משבוע, הדימום שלי נגמר תוך 10 ימים. וכל זה מאפשר לי להתמודד עם תינוק בן 11 ימים ועוד תינוק בן שנה וחמישה חודשים באופן חיובי מבלי להרגיש שהאנרגיה שלי היא משאב יוקרתי שלא יכול להתקיים בלי שנ"צים.
צריך המון אנרגיה! ואיזה כיף שיש לי אותה. אני כל כך מוקירת תודה על דבר אחד שנראה לנו זניח ביום יום- המזון שלנו. אני יכולה לדבר על התזונה הקיטוגנית בלי סוף, אבל זה פוסט על הלידה של לביא שלי. אז תודה ילד שלי יקר שבזכותך אמא יכולה להביא ערך נוסף לעולם.