סיפור הלידה של בלוגרית ההורות – שירלי טמיר

סיפור הלידה הזה מתחיל בעצם בלידה הקודמת, של הבכור שלי, לפני 4 שנים. כשעשיתי יחד עם בן זוגי קורס הכנה ללידה, שישה מפגשים של שעה וחצי שהיו תאורטיים לחלוטין. למדנו שלל מושגים כמו גם תרחישים אפשריים אבל בפועל הגענו, שנינו, נאיביים לחלוטין לחדר הלידה. 

שם פגשנו מיילדת שהייתה עבורנו אישה זרה (כי ככה זה בישראל, אין הכרות קודמת עם האדם הדומיננטי ביותר בחוויה הסופר אינטימית הזו). אבל, כזוג צעיר תמים ומרוגש לא הקדשנו לזה מחשבה נוספת. האמנו בכל ליבנו שהמיילדת הזו היא הגורם המקצועי המוסמך שרוצה רק בטובתנו. לרגע לא חשבנו שאולי היא מושפעת משיקולים כמו עומס בחדרי לידה או פרוטוקולים של פס נע. 

האמנו בה גם כשהיא גרמה לי ללדת על הגב ולעצור את הנשימה בזמן שאני דוחפת. וככה במשך שעה ארוכה הראש שלו יצא ונכנס, יצא ונכנס עד שבכוח הצלחתי לבסוף ללדת אותו עם נזק עצום לגוף שלי. 

החלמת הלידה שלי ערכה לא פחות משנתיים.

הפעם החלטתי שזה יהיה אחרת. שזה חייב להיות אחרת. בהתחלה עסקתי בשאלת האיפה – השוואתי בין בתי החולים השונים עד שדיברתי עם חברה של חברה שהיא מיילדת כבר עשר שנים בבית חולים אבל היא את שני ילדיה ילדה בבית. 

פתאום הרשיתי לעצמי לשקול את האופציה הזו. חלק מהאנשים ששמעו שאני בכלל בוחנת את האפשרות אמרו שאני ״פסיכית״. והאמת שזה רק גרם לי להבין עד כמה בקלות החברה שלנו מקטלגת ודוחפת אותנו לקבל החלטות שהן סופר אישיות ואינדיווידואליות על סמך לחץ חברתי, נטו. 

העובדה היא שאם זו לא לידה בסיכון אז לידה היא בכלל לא אירוע רפואי. 

בסופו של דבר החלטתי ללדת בחדר לידה טבעי בלניאדו. אמנם עדיין היה קשה לי עם הקונספט של להגיע לבית חולים בשביל ללדת אבל הרגשתי שהחדר לידה הטבעי שם הוא כמעין בועה שמאפשרת לי ללכת עם ולהרגיש בלי. (ובאמת לאורך הלידה כולה בשום שלב לא נכנס רופא). 

אבל רגע, בואו נתחיל מההתחלה, 

(ומכאן יש פרטים ציוריים למדי שהם בהגדרת ה״TMI” אז אם אתם בעלי נפש עדינה… תפרשו)

הצירים התחילו בשבת ולאורך היום היו לא סדירים ולא חזקים. בערב הלכתי עם הוריי לטייל בחוף ״סירונית״ בנתניה בתקווה שהחול וההליכה יקדמו את הצירים, זו גם הייתה הזדמנות לנשום את הים והמרחב. לקחת עוד רגע להתכונן. 

בשבועות שלפני הלידה שמעתי מידי יום את השיר ״לבחור נכון״ של אמיר דדון. (ספציפית את הביצוע שלו בהופעה בקיסריה יחד עם ישי ריבו). משהו בשיר הזה שאומר ״מתי אלמד לבחור נכון, להאמין, לראות שטוב, בלי להביט שוב לאחור, לבחור נכון…״ נתן לי המון כוחות וריגש אותי לקראת הלידה המתקרבת כשהרגשתי שהפעם אני הולכת לבחור איך היא תתנהל. 

דמיינתי את עצמי בבריכה. כשהמים משכחים את הכאבים. מזרימים אותי במהירות לעבר הפתיחה המלאה. לידת מים קסומה בה הקטנטונת שלי תצא אל תוך המים ותאסף אלי. 

זה לא קרה. 

מה שכן קרה זה שבשלוש לפנות בוקר, בלילה שבין שבת לראשון נסענו ללניאדו כשאני כבר עם צירים תכופים רק כדי לגלות שהפתיחה היא רק 1.5. 

מי זה שאמר שלידה שניה מתפתחת מהר? 

העברנו יום שלם באזור הבית יולדות, טיילנו שוב ושוב על החוף כשבינתיים בן זוגי שינה את שמו מ”סירונית” לצירונית. עד שב23 בלילה חזרנו הביתה. הצירים היו חזקים. ולא נתנו לי לישון. התעוררתי בזינוק כל מספר דקות. וב1 בלילה כשכבר בכיתי מרוב כאב היינו בטוחים שהנה עכשיו זה אוטוטו קורה. נסענו שוב ללניאדו רק כדי לגלות שהפתיחה עומדת על 3. 

הבכי, האכזבה והייאוש לא היו חלק מהתכנית שלי. 

אבל כידוע הם חלק מהחיים. 

לאחר כשעה נכנסנו לחדר לידה במטרה לקדם באופן אקטיבי עם תנועתיות את הפתיחה. 

אחרי שעה כבר הייתי בפתיחה 5.5 אבל גם מותשת ומיואשת. מזל שהגיע הזמן להיכנס למים. הנה זה קורה חשבתי והחלום שלי אוטוטו מתגשם. 

המים החמים אכן הרגיעו אותי. עד שהגיע ציר. ואז גיליתי שלמעשה הציר לא פחות כואב במים. אשליה שהתנפצה פיזית בתוכי. 

עוד ציר ועוד ציר ועוד ציר ועוד. 

ושעה חולפת ועוד שעה ועוד ואני ממלמלת שאני כבר לא יכולה. ופוחדת מהציר הבא. 

חמש לפנות בוקר. 34 שעות של צירים כבר חלפו. ונדמה לי שהחלק הקשה עוד לפני. אני שואלת ״עדיין אפשר לקחת אפידורל?״ והתשובה היא ״כן״. 

מסתכלת על בן זוגי, מאוכזבת מעצמי עד עמקי נשמתי, כל מה שעברתי ועכשיו אקח אפידורל? בוכה. 

חושבת על כל אותן הנשים שמצליחות ללדת בלי. ואיך אני לא מסוגלת. מרגישה את הכשלון שורף, ועוד ציר מגיע ומפצלח אותי ועוד אחד ואני קרועה בין התוכניות שלי לבין המציאות הכואבת.

בחיי שהיה רגע שישבתי שם בבריכת מים וחשבתי על הפוסט הזה ומה אכתוב בו. על תחושת הכישלון. ואז חשבתי על זה שבעצם לדעת לשים את הגבול ולמצוא את הדרך שלנו להקל על עצמנו כדי לשמור על שפיותנו זה ממש לא כשלון. ההפך – זו חוכמה. והכרח. 

ופתאום הרגשתי לחץ. הרגשה שאני צריכה לעשות קקי. תעשי במים אומרת לי המיילדת. ובין רגע בריכת הלידה החלומית שלי הופכת לבריכה מלאה בקקי. 

בכנות? התלבטתי אם לשתף בזה. או לצנזר את החלק הזה כי יש בזה משהו מביך. מבייש. מצד שני זאת האמת. ולאמת הזו משמעות גדולה. בלידה אישה צריכה לשחרר את כל העקבות שלה. גם אם זה אומר – לחרבן. להקיא. לצעוק. לזעוק. לשאוג. לשתוק. לכרוע. לקרוע. 

לעשות מה שהיא מרגישה בצורה הכי אינטואיטיבית כדי לפלס מקום בעולם הזה לעוד בתאדם. 

ועדיין, בשבילי זה היה רגע שיא של חלומות מנופצים, כשאני יושבת לי בבריכת קקי שלי, בוכה, ומחליטה לקחת אפידורל. 

רציתי את זה כמה שיותר מהר. לא לסבול יותר אפילו לא עוד ציר אחד. יצאנו מהבועה של החדר לידה הטבעי והלכנו לחדר לידה רגיל. 3 צירים תקפו בדרך. עוד שניים כשהגענו. זעקתי. בקצה גבול היכלת שלי – ״דייייי לא יכולה יותר״. והמיילדת ביקשה ״תעלי על המיטה אני חושבת שאת יולדת. לא רוצה שתלדי על הרצפה״. 

עליתי על שש, מושיטה יד ומרגישה את הראש. 

לחץ אדיר. ואני אומרת לעצמי – תדחפי. ותקרעי. ותתפרי. אין ברירה. ואז אני נזכרת בלי סלע. הפיזיותרפיסטית רצפת האגן שהכינה אותי לרגע הזה שיש לחץ ואסור לדחוף ולימדה אותי לנשום נשימות כלב במנגינה של יונתן הקטן. ועשיתי את זה. כמו חיילת מאומנת. עד שהמיילדת הורתה לי לדחוף וגם אז, בזכות לי, ובזכות זה שהפעם עשיתי הכנה מעשית ולא תאורטית, ידעתי בדיוק איך לדחוף ובעיקר איך לנשום. 

שומעת את בן זוגי בוכה. ומרגישה את הילדה שלי משתלשלת מתוכי באחת. מגיחה בגל. 

זהו, עשיתי את זה. ילדתי בלי אפידורל. תינוקת מדהימה במשקל 4240! ובלי תפרים! 

מסתבר שלפעמים, חלומות מתגשמים. 

אחרת לגמרי ממה שחלמנו אותם ועדיין. 

יחד עם הלידה השנייה שלי נולד קורס הכנה ללידה שעכשיו מתקיים אונליין. מיוחד במינו כי אני מדברת שם על הכל כולל הכל ובאחריות על דברים שפשוט לא מדברים עליהם במקומות אחרים וקריטי שתדעו אותם. מתאים למי שהיא לקראת לידה ראשונה אבל גם למי שרוצה חוויה מתקנת בלידה שניה/שלישית או רביעית 😊 יחד איתי יש גם את לי סלע פיזיו רצפת אגן שליוותה אותי בהריון (והרבה בזכותה ילדתי תינוקת במשקל 4240 בלי תפרים!) ואת נטלי לוין יועצת ההנקה המקסימה שתיתן לכן את כל המידע שצריך על הנקה בימים הראשונים. כל זה במטרה לספק לך את כל הידע וביטחון שלי היו כל כך חסרים בלידה הראשונה וכשהיו לי אותם בלידה השנייה הכל היה אחרת. גם החלמת הלידה.

רוצה לשמוע עוד? כל הפרטים על הקורס הקרוב שמתחיל ב-18.10 ממש כאן.

מוזמנות לעקוב אחריי ולקרוא טקסטים נוספים שלי. הכתיבה היא כלי מרפא עבורי – המילים מרפאות אותי, נותנות לי הזדמנות לשיח עם עצמי, הזדמנות לעבד את החוויות ולארגן את המחשבות. 

חיבוק וירטואלי גדול, 

שירלי

מוזמנת לעקוב בפייסבוק ובאינסטוש.