36 שבועות (מתוך 38) של הריון היו מבחינתי מושלמים.
הייתי פעילה גופנית כמו בכל שלב אחר שלפני ההריון (מאוד).
לימדתי ותרגלתי פילאטיס בלי הפסקה. תירגלתי יוגה. רצתי. וכשהרגשתי שלא מתאים, החלפתי בספינינג ושחיתי. וואו כמה שחיתי. במי הקור של גורדון (בחורף) – בימים מסוימים רגעי הכניסה למים היו כל כך קשים שממש הייתה לי מנטרה: "אם את רוצה ללדת טבעי אז תתמודדי עם כמה רגעי כפור."
לא דילגתי גם על הרמת משקולות (לא משקלים מאסיביים – בכל זאת, פילאטיסית).
הרגשתי נפלא. חוויתי בגופי, ובשיא העוצמה, את כל מה שלמדתי בתיאוריה, על יתרונות הפעילות הגופנית בהריון. לא חוויתי כאבי גב (גם לא בחודש תשיעי). לא הרגשתי כבדה. התחזקתי ופרחתי.
יותר מ-12 שנים אני מאמנת נשים בהריון, עם דגש על הכנת הגוף ללידה – להגיע ללידה חזקה בכל האזורים שצריך, משוחררת איפה שכדאי. חיכיתי לרגע שארגיש את זה בעצמי! חלמתי ליישם את כל הידע הזה. השלמתי את הידע שהיה לי חסר עם תרגולי מדיטציה / היפנובירת' והרפיות מותאמות ללידה, כדי להשלים את הפן המנטלי.
קראתי את כל הספרים הרלוונטיים, למדתי את כל הנשימות המומלצות, נרשמתי לקורס המתאים לי וכמובן – לא הפסקתי לחזק את הגוף.
לאחר מחקר מעמיק על לידות בית (חלמתי על לידה עם הכי פחות התערבות) סגרתי מיילדת פרטית בלניאדו. רציתי את בית החולים עם הסטטיסטיקה הכי נמוכה של ניתוחים קיסריים. קניתי בריכת לידה. בשום אופן לא הייתי מוכנה לשמוע על לידה קיסרית. נרשמתי לקורס הכנה ללידה טבעית. וציפיתי.
אבל לאורך כל ההריון היתה לי פוביה. אמרו לי להישאר עם ראש פתוח. שאין לתכנן לידה. הסכמתי, אבל הכרזתי:"פתוחה לכל. לידה קיסרית לא באה בחשבון. ובפרט לא קיסרי חירום".
ואכן כל פעם שהעובר (שומשומי) זז בטירוף בבטן שלי, פחדתי שאולי התהפך למנח עכוז.
אפילו חיכיתי לבדיקה בשבוע 32, שתאשר לי שאני יכולה להירשם לקורס היפנובירת', לשלוח מקדמה ולסגור עם המיילדת הטבעית שלי.
משבוע 20 ומשהו הגעתי לכל אולטרסאונד בחרדה שאולי יודיעו לי שהעובר כבר לא במצג ראש ושאצטרך לעבור לידה קיסרית.
בשבוע 28 הרופאה צחקה עליי שאני עדיין דואגת ושאין הרבה סיכוי שיחליף מנח בשלב זה.
בשבוע 32 היא הרגיעה אותי שאני יכולה להמשיך להתכונן ללידה הטבעית שלי.
בשבוע 36 היא כבר ממש לא הבינה מה נסגר איתי. אמרה שאין סיכוי בכלל שיתהפך דווקא עכשיו לעכוז.
היא חיברה אותי לאולטרסאונד ואז ראיתי את המבט בפניה. מבט שלא אשכח.
"את כנראה ממש מודעת לגוף שלך. אני ממש מצטערת…"
וככה, בשבוע 36, ההיריון קיבל תפנית והפך לסיוט. סיוט של ניסיון למשוך זמן. ולראשונה בחיי, הרגשתי שיש משהו שלא באמת בשליטתי.
נכנסתי לאובססיה. להפוך את העובר. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לחמוק מניתוח קיסרי.
דיקור, רפלקסולוגיה, טיפולים במים, עמידות ראש, מנחים הפוכים כל היום, לילות לבנים, חיבור פנס לבטן התחתונה להראות לשומשומי את הדרך חזרה, שירים שחיברתי עם אוזניה לאיזור ואפילו בן זוג ששר לשם כדי לשכנע את שומשומי שכדאי לו לחזור למנח הקודם.
אחרי שנשללה האופציה של לידת עכוז (לא רק מצג עכוז, מנח רוחבי – אין רופא שמיילד במצב הזה) עדיין לא הסכמתי לקבל את העובדה שנחרץ גורלי ללידה קיסרית. התרגלתי שאפשר להילחם על כל דבר שרוצים ומעולם לא חוויתי חוויה שבה משהו שאני כל כך רוצה לא יוכל לקרות.
לא הייתי מסוגלת לקבוע קיסרי אלקטיבי. ביקשתי מאחותי והיא קבעה לי לשבוע 39. רציתי עוד זמן להפוך את שומשומי. לא רציתי לידה קיסרית.
הלכתי להיפוך חיצוני בבית חולים. אשפוז יום, כאבי תופת, הזדמנות ליישם את ההרפיות מקורס ההכנה ללידה, חשיבה חיובית, תפילות, שליחת אנרגיה מחזקת לשותפתי לחדר ושלושה ניסיונות כואבים במיוחד, עם מסר אופטימי של "נקבע לך תור נוסף לעוד שלושה ימים כדי לא להעמיס עלייך ועל העובר, אבל זה ממש קרוב, לכן ננסה שוב". אחרי כל החיוכים והמנטרות החיוביות פרצתי בבכי. יבבות. עדיין לא באמת השלמתי עם זה.
ביום שאחרי ניסיון ההיפוך סבלתי מכאבי תופת. נפגשתי עם חברות ולקח לי חצי שעה ללכת מרחק של 300 מטר, עקב זרמים בגוף. החברה שהלכה לצדי, בעודי מדדה, ניסתה להסביר לי שכנראה זה צירים. אני הכחשתי. הרי אני עוד לא מוכנה. הוא עוד לא התהפך. אין מצב. זה לא כואב. זה לא זה.
יום למחרת ירדו המים. באיכילוב נצפו מים מקוניאליים שאישרו לי שזה לא סתם יהיה קיסרי. זה יהיה קיסרי חירום.
ככה קיבלתי שיעור לחיים. תקראו לזה הכנה להורות, תקראו לזה "מה נסגר איתך העיקר שכולם בריאים". אבל אני קיבלתי, לראשונה, כאפה שלימדה אותי שלא כל חלום אפשר להגשים. לא כל מה שאני אלחם עליו יקרה. ושאת אחת החוויות הכי משמעותיות בחיי אני אחווה כטראומה. כאכזבה. כמשהו שידיר שינה מעיניי (עד שכבר יש הזדמנות לישון, בכל זאת… תינוק).שעות של הרצת "סרטים"בראש – אולי אני עשיתי משהו שהפך אותו למצג עכוז. אולי החרדה מזה הביאה את זה. אולי ואולי ואולי…
מה שבטוח לא עזר לי, היו האמירות:"העיקר ששניכם בריאים". זה רק הרגיש לי כ-דה לגיטימציה לתחושות הקשות שלי.
עיבוד לידה עזר. לכתוב את זה, כרגע, אחרי החודשים הרבים שעברו, עוזר.
אבל עדיין. כנראה ששיעורים שלומדים לחיים לא יגיעו רק בצורה של השגת מטרות, להילחם ולהשיג, או כל מה שהכרתי לפני. כנראה שיש גם שיעורים שיגיעו באי הצלחות. כישלונות. או איך שתרצו להגדיר את זה.
וכן, בשורה התחתונה, אני אמא. אמא לתינוק מהמם ,שנינו בריאים וזה הכי חשוב.
את הצלקת שלי מהניתוח הקיסרי אציג לראווה בקיץ הקרוב בביקיני שלי ואתגאה בה. צלקת הגבורה שלי.
