שבוע 30, ערב פורים כאבים הזויים ברום הבטן אמא’ללה מה עושים?
טוב, צריך ללכת להיבדק. מגיעה לבית חולים, מוניטור, בדיקות דם מחליטים על אשפוז להשגחה ל-24 שעות.
אני יושבת לי בחדר בסבבה יודעת שעוד מעט אני משתחררת, שמחה ומאושרת נכנס הרופא קצת פחת מחייך והודיע לי “שרית מעכשיו את בצום, מחר ניתוח, מההה? אניייי? ניתוח איך? למה? מה עשיתי? מה קרה?
בוכה, רועדת, קשה ממש בכל זאת לידה ראשונה רוצה ללדת לידה טבעית כמו כולן. מה, למה דווקא לי זה קורה?
רגשי אשמה מטורפים ופחד מהניתוח. מגיע הבוקר והוחלט לנסות למשוך את הניתוח כמה שאפשר, בכל זאת הילדה צריכה לקבל זריקות להבשלת ריאות. ברוך השם, הגיבורה שלי קיבלה את שני הזריקות יומיים אחרי.
הכאביייים התגברו, לחץ מטורףף, פחד. חשש.
נכנסתי לניתוח. הכל עבר בשלום. התעוררתי, השגחה של 24 שעות בחדר לידה, של סבל, כאבים ובעיקר רצון לראות את הילדה.
מעבירים למחלקה, כולי מאושרת: “יופייי, עכשיו אני אלך לראות אותה”. ואז חרב עליי עולמי, “שרית את נכנסת לבידוד, הכרישת דם שלך נמוכה ואת חשופה לזיהומים, יותר מבנאדם רגיל, אז מעכשיו עד להודעה חדשה את לא יוצאת מהחדר” (חדר לבד כן?!).
אוכל, שתייה, נדפוק לך בדלת, נניח ליד ותקחי. “טוב בסדר, מה יכול להיות?”.
הרופאים היו נכנסים עם חלוק, כפפות, מסכות. כל הידיים שלי כבר בצבעי כחול-סגול ונפוחות, הן הגיעו למצב שכבר אין ורידים לדקור.
דקרו ברגל. מרגישה בודדה, עצובה, כאובה – הכל ביחד. אין יוצא ואין נכנס חוץ משעה ביום, שהיה אישור לבעלי להיכנס.
אחרי 6 ימים של בידוד הרגעעע המאווושר של חייייי הגיעעע! הגעתי לראות 1.300 של סוכר של אהבה.
במשך חודשים היינו בפגייה עוברים עליות וירידות. בקושי שעות שינה, שאיבות, שאיבות, טיפולים, זונדה, חמצן.
אחרי שהגעתי הביתה, הגעתי למסקנה שהכללל היה שוווה! כל כאב מתגמד לעומת החיוך, הליטוף והנשימה שלה.