משהו מאוד מוזר כאן

״משהו מאוד מוזר כאן״ אמרה לנו הטכנאית במכבי, בעודי שוכבת לי על הכסא עם הבטן חשופה ובוהה בתמיהה באולטרסאונד.

״מה לא בסדר?״ אמרנו פה אחד אני ובעלי בעוד רעד גל עובר בגבנו.

אז עוד לא ידעתי שכאן מתחיל מחול השדים שלנו.

המידות לא תואמות את גיל ההריון, הראש קטן, הבטן קטנה, ואין סיכוי שזה עובר בשבוע 32 היא אמרה לנו.

הייתה לי בחילה. מאותה הכרזה של הטכנאית ועד שילדתי, ליוותה אותי בחילה וצמרמורת קרה. 

״תסמונת האטת גדילה תוך רחמית״ אמר לנו הרופא בשיבא. ״את תתאשפזי ללדת״.

״אבל דוקטור, אני רק בשבוע 34״ מלמלתי בדמעות. 

״על אחריותכם״ הוא אמר וסגר את הצג.

ואני רק יכולתי לחשוב שזו טעות, שזו בטוח טעות. 

אני בכלל רציתי ללדת בחדר הלידה הטבעי מה הקשר עכשיו האטת גדילה אשפוז וזירוז?! יש כאן טעות, בטוח.

וכך מבדיקה לבדיקה, כל בוקר התחיל במוקד. ובכל בדיקה הוא עדיין שוקל סה״כ 2 קילו. הראש עדיין קטן, הבטן קטנה. 

אבל אני מרגישה שהוא חזק, הוא לא מפסיק לבעוט. עד שבשבוע 36 גם הגיע מיעוט המים.

״אנחנו מזרזים אותך היום״ הוא אמר בסבר פנים חמור. ואני רק חשבתי שעוד לא הספקתי לנקות את האמבטיה.

אני עושה דילים עם אלוהים שאם רק הוא יתן לי אותו, רק אם הוא יהיה בסדר אני מבטיחה לעשות ולהקפיד ולהשקיע.

״אני רק אקפוץ הביתה להביא בגדים״ אמרתי לד״ר. תוך כדי אריזת התיק ב-12 בלילה ומיכה שמקרצף את האמבטיה עם אקונומיקה (כי הכרחתי אותו) התיישבתי ובכיתי את נשמתי.

לא יודעת מה הכריע אותי, אולי זה היה הלחץ של כל 4 השבועות האחרונים, פחד או אפילו הקלה.

הגענו לאיכילוב, ואני עדיין בטוחה שזו טעות ותיכף ישחררו אותי הביתה. מכניסים לי את הזירוז בטבלייה, תוך כדי שהרופאה מדגישה שהעובר קטן ויכול להיות שיצטרכו לזרז בצורה אחרת אם הדופק יורד.

אחרי כל מה שקראתי אני יודעת שאין סיכוי שזה יעבוד כל כך מהר, לידה ראשונה כאמור.

״יוליוש, הכניסו לי את הזירוז״ סימסתי לדולה שלי.

״אל תדאגי, זה יקח עוד לפחות 24 שעות עד שיתפתחו צירים״ היא ענתה

נשמתי לרווחה ונשכבתי על המיטה במחלקת טרום לידה. הבחורה שעל ידי במיטה גם קיבלה זירוז, כבר 24 שעות ודממה. בעלה ובעלי משחקים בטלפון.

כעבור 4 שעות אני מרגישה התכווצויות קטנות, סבילות. בטח זה השוקולד שאכלתי אני חושבת לעצמי.

מה הסיכוי שזה יקרה כל כך מהר?

כעבור 6 שעות אני מבינה שאלה צירים. אנחנו מטיילים בכל רחבי איכילוב וכל מה שמדאיג אותי זה שעוד לא הלכתי לשירותים.

״יוליה מתי עושים חוקן?״

-״אל תדאגי לפני העלייה לחדר הלידה יעשו לך״ עונה לי הדולה.

8 שעות אני בקושי מצליחה לעשות מוניטור על המיטה בשכיבה.

ואם פעם הטריד אותי שבעלה של השכנה רואה או שומע אותי אני שמחה לבשר לכם שבכלל לא זכרתי שהוא נכח בחדר.

מדדה למקלחת כי אני זוכרת שמישהי סיפרה לי שמים חמים עוזרים להקל על הצירים.  

בעלי הנסיך מנסה לעזור לי. מציע לי אוזניות עם מוזיקה, מציע לי אוכל, מציע לי שתיה, כדור פיזיו, טיפות באך. 

וכל מה שבא לי לעשות זה להרוג אותו ואת כל מי שנמצא בחדר.

אבל הנה, הגעתי למקלחת. אני בקושי מצליחה להתפשט. מים רותחים זולגים במורד הגב שלי ושוטפים איתם את הכאב (גם חלק מהעור שלי אבל מי מרגיש חח).

סוף סוף הקלה. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם, אבל השכנה שלי הייתה צריכה לשירותים, לא נעים. זורקת על עצמי מגבת ומנסה לצאת.

כאב חד מפלח את הגוף שלי ואני צורחת לה ללכת לשירותים אחרים. אני מפה לא זזה חשבתי לעצמי.

מרגישה שיש הקלה, זורקת על עצמי מגבת ויוצאת. 

מבינה שזו הייתה טעות כי אני כבר לא מסוגלת לעמוד, זוחלת במסדרון לעבר האחות (במגבת).

מתחננת לאלוהים שייקח אותי, למיכה שיעזור לי ולאחות לאפידורל. 

מיכה זוחל אחרי מנסה לכסות אותי.

זוכרות? אמצע מסדרון מחלקת טרום לידה, אישה זוחלת במגבת ובעלה עם סדין אחריה.

״בבקשה אני לא יכולה יותר, אני מתחננת תביאי לי אפידורל״ בכיתי.

היא הבטיחה שהיא תיכף תקרא למרדים.

״כמה פתיחה יש לה בכלל?״ היא שואלת את מיכה.

״אין לנו מושג הוא עונה לה״

היא בודקת אותי, ״תקראי לסניטר״ היא מבקשת מהשנייה ״היא חייבת להגיע לחדר לידה!״

אני רואה שחור בעיניים, אני בטוחה שאני כבר לא אצא מזה בחיים. אני מרגישה שנתתי כיף לאלוהים.

״תסמס לדולה להגיע״, אני מסננת למיכה בכוחות האחרונים שלי.

הסניטר מגיע ואני עולה על המיטה על 6. ״גברת את צריכה לשכב״ הוא מבקש.

אחי, לא כדאי לך להתעסק איתי אני חושבת לעצמי ומסבירה לו שאני לא מסוגלת לשכב.

״את צריכה לשכב אחרת אי אפשר לנסוע לחדר לידה״

קיבינימט. שוכבת. עומדת למות. הנה זה קורה. זהו. אני עומדת למות ואני לא אזכה לראות את התינוק שלי.

עלינו לחדר לידה, מתחננת לאפידורל, בוכה. ״בבקשה, בבקשה תעזרי לי, אני מתחננת , תעזרי לי, אני חייבת אפידורל אני לא יכולה יותר״

המיילדת מחייכת אלי. 

מה היא מחייכת?! אוי שיט. אני מרגישה שיש לי קקי. שיט זה לא קקי. 

זה הראש!!!! ״הוא יוצא״ אני צורחת עליהם. הם מעלים אותי על המיטה, אני מרגישה לחץ עצום.

תדחפי היא מעודדת אותי, ואני נזכרת איך תרגלתי לדחוף עם הדולה. דוחפת ודוחפת והוא לא יוצא.

אני צורחת, את הכאב, את הפחד, בליל של רגשות ושחור בעיניים. לא זוכרת כלום.

הקלה עצומה, הוא מחליק החוצה, צורח. מניחים אותו עלי, אני לא מצליחה להבין מה קורה פה. 

הדולה שלי מסמסת לי שהיא עומדת מחוץ לחדר הלידה שלי ושומעת אותי צורחת, שהיא לא מאמינה שלא הספיקה להיכנס.

מיכה בוכה, ואני עוד לא מעכלת, שנולד נס, אבל נולדה גם ריטה חדשה עם תובנות חדשות, ודרך חיים חדשה.😍