מאיה וניקול

הסיפור שלי הוא הסיפור על מאיה וניקול, המיילדות שלי, שבזכותן חווית הלידה העוצמתית והאדירה שלי.

את הלידה הראשונה עברתי שבפתיחה 5 ביקעו לי את המים בחדר הלידה. מים מקוניאליים, לא יכולה לזוז כי בכל תזוזה המוניטור זז, לא רואים דופק והלחץ עולה. שם, החלטתי לקחת אפידורל. תחושה כבדה של כישלון, כאילו ללדת עם אפידורל זה לחלשות…כמה מעט ידעתי. 

ללידה השנייה הגעתי הרבה פחות מוכנה. חשבתי לעצמי שאם עשיתי את זה בעבר- אז אין מה להתכונן שוב. התאכזבתי בכל יום מחדש החל משבוע 37 שהארגון עוד לא החליט לצאת. מה הסיפור שלך? אני ענקית, לא ישנה בלילות, לא נוח לי ומסורבל- ואתה מתפנן בפנים כאילו הכל סבבה. בוקר של שבוע 40, הנה הגיע המשוער והוא בשלו. הולכת למוניטור במאיר, הרופאה אומרת הוא כבר ממש נמוך והיא לא מצליחה לעשות הערכת משקל.  באותו הרגע אני קצת מעוצבנת, שואלת בכל זאת אם נראה לה שהוא גדול- כי האחות שבדקה אותי סוברת שכך (אם את לא מרגישה מספיק פרה – תבוא האחות שתגיד לך שהבטן שלך ממש גדולה). היא מסבירה שיש לי הרבה מי שפיר ובגלל זה הוא גם מצליח להשתולל ולשוט כל כך הרבה בפנים. סבבה. אני בטוב.

בצעד לא אופייני אני מודיעה שלא אגיע למשרד, נוסעת הביתה ומבינה שהגיע הזמן להירגע. לנשום. לקרוא לו.

נכנסת למקלחת, משם למיטה. דמיון מודרך ומדיטציה שחברה שלחה לי. אחרי הצהרים הולכת לטיפול שיצאו ושחרור שהזמנתי לעצמי בספונטניות. כשאני יוצאת משם אני יודעת שהוא מגיע.

21:00 – מתחילים צירים סדירים, כל 10 דקות. הכאב בבטן, לא כמו בלידה הקודמת.  אפילו לא דומה. מקפצת, שומעת מוסיקה, מנסה לנוח ושולחת את החצי לישון. 

ב- 2 בלילה אנחנו במאיר עם צירים כל 4 דקות. חזקים. 40 דקות מוניטור, הפעם בעמידה- מנסה להקל את הכאב לשווא. פתיחה של 2.5. ברור שאני מקללת. שולחים אותי לעשות סיבוב. חוזרת כשזה כבר בלתי נסבל. 3.5 מכניסים אותי לחדר לידה. מאיה וניקול. הפעם איך שאני מתיישבת בוקעים המים- וגם הפעם מקוניאלים.  אני מבינה שלא אוכל לזוז, הכאב כל כך חזק. אני לא מצליחה לנשום. כל חצי דקה ציר. מאיה מרגיעה, מכילה. אני מבקשת אפידורל, מגיעה מרדימה אחרי כמה דקות ולי זה נראה כמו נצח. עד שהיא זזה, בודקת, שואלת. תתקעי כבר את המחטטטטטט!!!

כשהיא מוכנה היא אומרת לי- עכשיו אל תזוזי 10 דקות. מה 10 דקות??? אני צורחת עליה. לא יכולה להישאר במקום  דקה- את אומרת לי 10 דקות?????? אני כועסת, מגיעה, בעיקר חסרת אונים. הכאב בלתי ניתן לעיכול. 

היא הולכת , אני שונאת אותה אבל דקה אחרי כבר מרגישה צירי לחץ. וניקול בודקת, פתיחה 9- מתחילים.

הן איתי בכל נשימה- תעשי בדיוק מה שאנחנו אומרות. אני ממושמעת ומלאת אמון.  עכשיו תעצרי, עכשיו נשימה עמוקה, עכשיו תדחפי. כדור האש הזה יוצא ממני ובבת אחת משתחרר הקושי. הקסם הזה שלי. 

 אני רועדת, לא מצליחה לעצור את זה. האדרנלין משתלט והוא מושלם.  אין תפרים, אני מרגישה חזקה מתמיד. וגם גבע, גוזל של דינוזאור במשקל 4.140. 

לא פחות ממטורף מסע ההיפרדות הזה שלו ושלי. ובלתי נשכח.