לי היו תכנונים, לעוברית שלי היו רצונות משלה

סיפור הלידה של אופק 30/01/19

כבר משבוע 28 אופק (או בשמה העוברי עובית) ישבה ממש נמוך באגן.

רופאת הנשים שלי הייתה בשוק בכלל שהגענו לבדיקה בשבוע 35 כי הייתה בטוחה שנלד עוד קודם.

בערך בשבוע 32 החלו כאבים של סימפיזיוליזיס, מי שחוותה את זה בהריון תבין שלא ניתן להסביר לבן אדם אחר מה את חווה, קשה ללכת (למרות שכולם מנסים לדרבן אותך לעשות צעידות כי זה מזרז טבעי), קשה להסתובב במיטה מצד לצד (וגם ככה לא נוח עם הבטן הענקית), הייתי צריכה עזרה מבן זוגי לקום מישיבה לעמידה והפוך, סקס לא פשוט בכלל לעשות (למרות שכל בן אדם שני “עודד” אותנו לעשות סקס כי זה מזרז, שזה בכלל הזוי איך אנשים נדחפים למיטה לא שלהם), בקיצור סימפיזיוליזיס “כיף חיים”.

הגענו לשבוע 40 ושום תינוקת לא נראתה באופק 🙂 

הלכנו למעקב ראשון (ב40+1) ולאחריו שני (ב40+5) בבית חולים וכמובן שהיו הפחדות. נאמר לנו שאם לא מתפתחת לידה עד שבוע 41, יש להגיע לזירוז וכל הסיפור….כמובן שישר התחלנו במסע הזירוזים הטבעיים וגייסנו למשימה את הדולה שלי (שאצלה גם עברנו קורס היפנוברת’ינג) לטיפול במים, את חמותי שהיא מיילדת וגם רפלקסולוגית, את המדקרת קארה, הפרשת חלה ולקינוח סקס.

בסופו של דבר בשבוע 41 לא הגענו לבית החולים, אופק הראתה כבר אז למערכת מי כאן מחליטה, קיבלה עוד יום בפנים ובשבוע 41+1 ב7:20 בבוקר אני קמה מצליל “פאק” של פקיעת מים, הולכת לשירותים ורואה שכל התחתון רטוב, מעירה את אייל (שקם בבת אחת בשוק). אחרי 20 דקות אנחנו יושבים לשתות קפה, אני לוקחת ביס ראשון מהעוגייה ועוזבת הכל…מתחילים צירים. 

מתיישבת על כדור הפיזיו (שאגב היה החבר הכי טוב בהריון), עוברת כמה צירים על הכדור וכמה צירים במקלחת. בינתיים מתקשרים לאימהות ולדולה ומתחילים להתארגן לקראת עלייה לבית חולים.

הנסיעה (שארכה 30 דקות) הייתה סיוט, נשענת על הדש בורד בכיסא ליד הנהג ומבצעת נשימות שבאמת מסייעות להתמודד עם הכאבים.

בחנייה של בית החולים אייל חיפש חנייה ואני חיכיתי לו ליד המעלית, בינתיים אנשים טובים שעברו וקלטו שאני נשענת על הקיר וחווה צירים הציעו עזרה אבל הייתי צריכה רק להיות מרוכזת בעצמי ובכאב.

הגענו לחדר לידה לקראת השעה 11 עם פתיחה 2.5 וצוואר 90% מחוק, עשינו מוניטור בעמידה וכל התהליך של הקבלה לחדר לידה (תוך כדי נשימות ונענועי אגן). כנראה המוניטור לא היה מספיק טוב וכשנכנסנו לחדר לידה טבעית הייתי צריכה לשכב על צד שמאל ולעשות שוב מוניטור.

ביקשתי גז צחוק שבהתחלה מאוד עזר ולאט לאט עם התקדמות הפתיחה כבר פחות השפיע.

פתאום אייל שם לב שיש לי דימום רציני על המיטה, הגיע רופא שמישש לי את הבטן וקבע שישנה היפרדות שילייה (או שהלידה תתקדם מהר תוך שעה או שצריך ליילד בניתוח קיסרי).

כנראה אופק הבינה שעכשיו גם הכל תלוי בה, שינסה מותניים והתקדמה לה… בינתיים חמותי הגיעה, עלתה על מדים (היא מיילדת כבר 30 שנה בבית החולים הזה) וליטפה והרגיעה. גם הדולה הגיעה והתחילה בעיסוי ברגליים וכל מיני טכניקות לקידום לידה. בכל ציר וציר אייל עשה לי לחיצות ועיסויים בגב התחתון כמו שתירגלנו.

לאחר מכן, משהו בין פתיחה 5-6 רציתי אפידורל (הכאב של הצירים שלא היה ביניהם מרווח-הפסיק ציר ומיד התחיל אחד חדש- והיפרדות השילייה בטרם עת גרמו לי לכאבים שלא תיארתי לעצמי שקיימים), אז תוך כדי ציר קיבלתי את הזריקה כשחמותי תופסת אותי שלא אזוז במנח של עובר על הצד.

כעבור זמן מאוד קצר הפתיחה התקדמה ולאחר בדיקה המיילדת הודיעה שיש פתיחה מלאה ו-100% מחוק (יאי אופק רוצה לצאת). אמא שלי מהר הספיקה להיכנס לחדר לפני שהתחילו הלחיצות, לקחה חיתול טטרא רטוב וניגבה לי את הפנים וריעננה אותם כל כמה שניות. 

התחלתי בלחיצות כשאני בעמידת שש נשענת על ראש המיטה (אין לי מושג איך הצלחתי לעמוד על הברכיים עם אפידורל אבל כנראה משהו בי לא רצה לוותר על התנוחה הזו). המשכתי כשאני שכובה על צד שמאל, אמא שלי והמיילדת מצד אחד, הדולה וחמותי מצד שני תופסות לי את הרגליים ואייל ליד הראש שלי מעודד ונותן מוטיבציה.

אחרי שעה של לחיצות (וחבל טבור נורא נורא קצר) אופק יצאה אל אוויר העולם בשעה 3 בצהריים.

סך הכל 4 שעות (מרגע הגעה לחדר לידה) אינטנסיביות, מעצימות, מדהימות, מרגשות, מטלטלות ומשנות חיים. 

תכננתי לידה טבעית אבל באתי בראש פתוח לחדר לידה, אמרתי לעצמי שהכי חשוב שנצא בריאות ונתתי לאופק ולי לנהל את הלידה כמו שהרגשנו לנכון באותו רגע.

אייל חתך את חבל הטבור לאחר שפסק בו הדופק, אני ואופק עשינו סקין טו סקין וכולם יצאו ונתנו לי, לאייל ולאופק זמן איכות משפחתי ראשון לבד.

הייתי בהיי, בכיתי, צחקתי ובעיקר חייכתי בלי הפסקה.

אז כן, כדאי ואפילו מומלץ לתכנן לעצמך מה את רוצה שיהיה בלידה ואיך את רוצה ללדת. אבל חשוב לבוא בראש פתוח, לזרום עם רצונות העובר ולזכור שהמטרה היא ללדת תינוק/ת בריאים ולצאת בריאה ושלמה מהאירוע הכל כך עוצמתי הזה. 

לעוד פוסטים כנים ואותנטיים על חוויות אימהות והורות מוזמנות לעמוד שלי ב-אינסטגרם.