במשך תקופה ארוכה ניסינו וקיווינו להצליח להיכנס להיריון, וזה לא צלח.. והרופאה כבר הביאה לנו הפניה לבדיקות רבות ולרופא פוריות.. ביצענו הכל ובכל זאת לא נמצאה הסיבה לחוסר ההצלחה.
הוחלט לקבוע לנו תור להתחלת טיפולים… פתאום אני מבינה שאני אצטרך להזריק הורמונים בתקופה בה תכננתי להפתיע את בעלי בטיסה לחול לכבוד יום הולדתו.
ביקשתי ממנו שנדחה בחודש אחד את התחלה הטיפולים, והוא הסכים.
שבוע לפני הטיסה, שמה לב לאיחור, חושבת לעצמי מה הסיכוי.. בטח זה סתם מהלחץ.. החלטתי בכל זאת לבדוק.. ופתאום 2 פסים!! אי אפשר לתאר את ההתרגשות שחווינו.
אז בסך הכל חווינו היריון תקין, עד שהגענו בערך לחצי.
סיפור הלידה עצמה התחיל מוקדם מאוד ב9.7.19, שבוע 22+6, אחרי שהכל היה תקין מאוד (שבוע לפני עשינו סקירה ולא נראה משהו חריג).
פתאום הפרשה מוזרה, רופאת נשים שמפנה בדחיפות למיון, המון לחץ ובכי, כשהגענו למיון עברתי בדיקות ולקחו אותי למחלקה וראו שיש כבר פתיחה 3 אז העבירו אותנו לחדר לידה, התחושה היא קשה, חושבת לעצמי מה קשור חדר לידה.. זה מוקדם מידי.. ואז היתה לנו פגישה עם רופאים של הפגייה.
הם הסבירו ואנחנו הבנו שהעובר לא בר חיות ולכן לא ינסו להציל אותו (או במילים מדויקות יותר “בואי נעשה תיאום ציפיות, את מפה לא יוצאת עם תינוק..”), עוד הרבה בכי, לחץ, צירים שהתחזקו אז ביקשתי טשטוש בשביל הכאב.. אך למזלנו בסוף הלידה לא התפתחה ולכן הועברתי למחלקת נשים.
במחלקה הייתי מאושפזת שבועיים בשמירת היריון בשכיבה עם דליפה של מי שפיר ופתיחה, בתקווה להחזיק אותה בפנים כמה שאפשר, כי הבנו את הסיכונים שכרוכים בלידה בשבוע כזה, שנינו היינו עקשנים והחלטנו לעשות הכל למען הקטנה שלנו וכל פעם אמרנו “אנחנו נשארים פה עד נובמבר אם צריך..”
וכך כל בוקר מודים על עוד יום שחלף והיא עדיין בתוך הרחם.. עובר יום ועוד יום, את הימים אני מעבירה בשכיבה מוחלטת (אפילו צרכים עושה בסיר במיטה ולא מתלקחת כמעט, למעט פעם בשבוע מקלחת זריזה בישיבה בסיוע של אמא).
ואז ב22.7.19 בערב התחילו צירים ולאט לאט התגברו והפכו לסדירים, בתוך תוכי הרגשתי שכנראה הפעם לא נוכל לעצור את זה וזה כנראה יגמר בלידה הפעם.
העבירו אותי לחדר לידה שוב, הביאו טשטוש שוב אבל הפעם הוא לא עזר, פתאום פקעו המים, התחיל דימום והבנו שזהו פה ההיריון הזה נגמר, בשלב מוקדם מידי.
ואז ב23.7.19 ב00:40 בשבוע 24+6 היא יצאה אלינו, הנסיכה שלנו במשקל של 840 גרם.
כשנולדה ישר לקחו אותה רופאים מהפגייה לטפל בה.. ואני שוכבת במיטה בחדר לידה ומנסה בכלל לעכל ולהבין מה קרה פה..במוח רצות המון מחשבות, בעיקר עצבות, כעס על עצמי ודאגה לשלומה, דאגה לנסיכה שלנו שהגיעה לעולם קטנה כל כך וחלשה, אך מה שלא ידעתי זה כמה היא לא חלשה.. כמה היא גיבורה ולוחמת, וכמה כוחות יש ליצור כל כך קטן.
שוכבת במיטה בחדר לידה וכששואלת מה איתה רק אומרים לנו שמטפלים בה..
אחרי כמה זמן (שהרגיש כמו נצח) הרופאים מהפגייה נכנסו לחדר עם אינקובטור ואמרו לי תכירי את הבת שלך, את יכולה ללטף אותה.. ליטפתי אבל גם פחדתי מאוד, פחדתי לגעת בה כי נראתה כל כך עדינה, העור שלה היה נראה שקוף ועדיין, ממש עובר לכל דבר.. אך גם פחדתי להיקשר, מי יודע מה יעלה בגורלה.
אותה לקחו לפגיה, אותי הורידו למחלקת יולדות, ואני כל מה שרציתי זה רק ללכת לראות אותה.
4 לפנות בוקר, הפעם הראשונה שנכנסו לפגיה, היה שם חשוך וקר ממש, שקט מאוד למעט הצפצופים, המון צפצופים. לא ידענו שזה הסאונד שילווה אותנו בתקופה הקרובה ושהפגיה תהפוך לבית שלנו מהר מאוד.
מפה התחילה הרכבת ההרים שלנו, עברנו איתה כל כך הרבה בתקופה הזאת.. ואנחנו בתור הורים צעירים במקום ללמוד לחתל, להאכיל ולהרדים למדנו מושגים רפואיים חדשים, לקרוא מוניטורים ולהבין את המדדים והגרפים כדי לדעת בכל רגע נתון שהקטנה שלנו בסדר.
הפעם הראשונה שהחזקנו אותה היתה רק בגיל שבועיים ומאז לא הפסקנו.. עשינו המון קנגורו, לפחות פעמיים ביום.
היא היתה מחוברת למכונת הנשמה עם טובוס שלוש פעמים, אחר כך עברה למשקפי חמצן, עברה 3 החייאות, קיבלה 4 מנות דם, היה זיהום אי קולי בדם ואחריו גם אובחנה עם חיידק ESBL והועברה לבידוד , היה לה צהבת, דוקטוס פתוח וענק, ריאות לא בשלות בכלל, עברנו גם חשד לנק שלמזלנו בסוף לא היה, מלא אנטיביוטיקות, מיליון בדיקות דם וטיפולים , היינו מועמדים לניתוח לסגירת דקוטוס שלבסוף נדחה, קורס סטרואידים שעזר לגמילה מחמצן, מחלת עיניים של פגים -ROP , בדיקות סינון שמיעה שלא עברה, בקע בטבור ובמפשעה.
השהות בפגיה משנה אותך, גורמת לך לחשוב אחרת ולקבל קצת פרופורציות על החיים, להבין שקודם כל הבריאות ורק אחר כך כל השאר.. ומי שלא עבר את זה לא יצליח להבין את זה אף פעם!
אותנו התקופה שם לימדה להתמודד עם החוסר הוודאות התמידי שקיים שם, בכל יום כשנכנסים לפגיה לא יודעים מה מחכה לנו, ומה קרה בלילה. למדנו להעריך הכל, כי שום דבר לא מובן מאליו ובעיקר למדנו להיות הורים לפגית קטנטנה.
ולמרות כל הקשיים אחרי 110 ימים (65 ימים בטיפול נמרץ ו45 ימים במחלימים) השתחררנו מהפגיה.
ושבוע אחרי אושפזנו שוב על מנת שתגל תעבור הזרקות בעינים כטיפול במחלת העיניים של פגים שהיתה לה. ואחרי חודשיים אושפזנו שוב לביצוע של ניתוח בקע מפשעתי.
במקביל לשהות בפגיה גילית שאני צריכה להתמודד עם עוד חזית, שאריות שלייה שנשארו לי ברחם מהלידה אז עברתי היסטרוסקופיה אבחנתית ואחריה היסטרוסקופיה טיפולית שבמהלכה נהיה לי חור ברחם ופינו אותי בדחיפות לבית חולים לניתוח חירום שעם המון מזל נגמר רק במספר תפרים קטנים, 5 ימים אשפוז ועוד שבועיים עד להחלמה, ואז עוד היסטרוסקופיה אבחנתית שנמצא שיש עוד שאריות.. ולאחר המתנה של חודשים, הגעתי לבצע שוב היסטרוסקופיה טיפולים, הגעתי מלאת חששות ושנייה לפני שהוכנסתי לחדר ניתוח הוחלט לבדוק באולטרסאונד מה המצב ברחם.. ובאורח פלא נמצא שהרחם נקי והשארית הקטנה שהייתה נעלמה מעצמה.
לאורך התקופה הזאת עברנו המון והמסע שלנו עוד לא נגמר.. להיפך, הוא רק התחיל, עברנו המון בדיקות, מעקבים ואשפוזים (שלי ושל תגל) .. ויכול להיות שיהיו גם השלכות לפגות, אבל תגל שלנו, פה איתנו וזה מה שחשוב.
כשנמצאים בחדר לידה בשבוע כל כך מוקדם ורק שומעים תחזיות לא אופטימיות של הרופאים ישנה סוג של מחשבה שמחלחלת בראש שאולי זה לא יצליח.. ואולי ההיריון יגמר ונחזור לבית בידיים ריקות.
אבל תגל נלחמה בכל הכוח כשאנחנו לצידה וניתחה!! ללא ספק היא ניצחה! והיא הגיבורה שלנו, הנס הפרטי שלנו והיא איתנו וממיסה את הלב שלנו עוד קצת ועוד קצת בכל יום.
היום היא בת 10 חודשים, עברה המון בחייה הקצרים אבל ההשלכות מהפגות לאט לאט נעלמות.. היא גדלה ומתפתחת בצורה תקינה, וזה כל מה שחשוב.
כשהייתי בשמירה בבית החולים הבטחתי לעצמי שאם הסיפור שלי יגמר בצורה חיובית אני יהיה שם לתמוך בנשים שנמצאות במצב דומה.
אז אם את נמצאת במצב כזה או מכירה חברה או אחות או בת דודה שחווה מצב כזה.. היא מוזמנת לפנות אלי.
אין לי הכשרה מקצועית בתחום אלא רק אוזן קשבת ממישהי שהייתה במקום הזה, מוכנה לשמוע, לנסות לספר מהחוויה שלי ובעיקר לתמוך ולחבק מרחוק.
Eden hadad dadon
(מי שרוצה לפרוק ולדבר שתחפש אותי כך בפייסבוק)
